ירושלמי- הטמנת שליה בשבת

בזמן חז"ל, מיד לאחר לידה נהגו "לטמון את השיליה". 

בירושלמי מובא שאחרי הלידה טומנים את השיליה בארץ, והטעם - "כדי ליתן ערבון לארץ", "כלומר למשכון ולסימן שישוב אל העפר כשהיה" (פני משה). כאשר הלידה היא בשבת, אי אפשר להטמין בארץ, מפני איסור מלאכה - מלאכת חורש, ולכן היו מטמינים בדבר אחר. לשון הירושלמי:

"תני: השיליא הזאת בשבת עשירין טומנין אותן בשמן, והעניים טומנין אותן בתבן. וחול [- וביום חול] אלו ואלו טומנין אותן בארץ כדי ליתן ערבון לארץ."

זאת אומרת שכאשר אי אפשר להטמין בארץ, מטמינים בינתיים בדבר אחר. למה ההטמנה הזאת כל כך דחופה? נראה שזה מתברר מתוך הבבלי המקביל (שבת קכט):

"וטומנין השליא כדי שיחם הולד; אמר רבן שמעון בן גמליאל: בנות מלכים טומנות בספלים של שמן, בנות עשירים בספוגים של צמר, בנות עניים במוכין."

בבבלי מבואר שיש להטמנת השיליה השפעה על חיות הוולד. נראה שכך יש להבין גם את הירושלמי. אלא שבירושלמי הכי טוב להטמין בארץ. "כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב". יש קשר בין האדם לבין העפר, וכנראה כאשר האדם רק נולד, הקשר הזה עלול חלילה להזיק לו, ולכן נותנים עירבון לארץ. לכן בשבת, כיון שאי אפשר להטמין בארץ, מטמינים בדבר אחר, וזה מהוה תמורה להטמנה בארץ, והשיליה פועלת לטובה על הוולד.

מדוע בבבלי לא מטמינים בארץ, אפילו בחול? בחו"ל הארץ טמאה, והארציות בעייתית, ולכן אין טעם להטמין בארץ. הטמנת השיליה בחו"ל בכל יום היא כמו הטמנת השיליה בארץ ישראל בשבת. הצד השוה שבהם שאי אפשר להטמין בארץ, בירושלמי מפני איסור מלאכה ובבבלי מפני מניעה רוחנית.

יתן ד' והארץ הקדושה תתן את כוחה לכל החיים עליה, לטובה ולברכה!